משרד הפנים מחליט בניגוד לבקשת האם, לרשום את הילדה כבתו של בעלה לשעבר של האם.

חוק שנחקק בשנות ה-60 קובע כי כל ילד חייב להירשם כבנו של בעלה של אמו. ואפילו אם האם ובעלה התגרשו בינתיים או שהבעל נפטר, כל עוד הילד או הילדה נולדו בתוך 300 יום לאחר הגירושין או הפטירה — הילד יירשם על שם הבעל.

ילדה נולדה לאשה ולבן זוגה. משרד הפנים מחליט בניגוד לבקשת האם, לרשום את הילדה כבתו של בעלה לשעבר של האם ולא כבת של בן הזוג, שהוא אביה. הילדה נתקלת במהלך ילדותה בבעיות ביורוקרטיות וזהותיות שונות: האב שמגדל אותה מנוע מלרשום אותה לבית הספר, אינו יכול לקחת אותה לטיפול רפואי, ובכל מקום היא נתקלת בשאלות ובתהיות לגבי שם המשפחה שלה, השונה מזה של יתר בני המשפחה. בנערותה החליטה הילדה לפנות לבית המשפט בבקשה לשנות את שם משפחתה ואת רישום האבהות. וכאן חשוב לעמוד על ההקשר: התביעה שהגישה הילדה לא נוגעת לעניין ביורוקרטי בלבד או לסכסוך משפחתי שגרתי, אלא לסוגיית ליבה בתחום של דת ומדינה. בדיונים הציבוריים על אודות דת ומדינה הסוגיות האינטואיטיביות ביותר שמרבים לעסוק בהן הן תחבורה ציבורית בשבת, כשרות וגם נישואים וגירושים. רוב החברה הישראלית לא מודעת כלל לכך שהרישום של אבהות בלשכת האוכלוסין מושפע ישירות גם הוא מהקשרים ההדוקים שקיימים בישראל בין דת ומדינה, או בין הלכה למדינה. כך, חוק שנחקק בשנות ה-60 קובע כי כל ילד חייב להירשם כבנו של בעלה של אמו. ואפילו אם האם ובעלה התגרשו בינתיים או שהבעל נפטר, כל עוד הילד או הילדה נולדו בתוך 300 יום לאחר הגירושין או הפטירה — הילד יירשם על שם הבעל. המחשבה שעמדה מאחורי החוק היתה ככל הנראה רצון טוב לעזור לאותו ילד שנהרה עוד טרם גירושי אמו: אם וכאשר בבגרותו הוא יגיע יום אחד להירשם לנישואים, הרבנות עלולה לדחות אותו, משום שמבחינה הלכתית ייתכן שהוא יוגדר כ"ממזר"; ואם "נספר" לרבנות שהוא בעצם הילד של בעלה לשעבר של האם הרי שהכל יסודר, הרבנות לא תשים לב ובא לציון גואל. אלא שההסדר החוקי הזה, יותר משהוא פותר בעיות, הוא יוצר בעיות חדשות. מצד אחד, נשללת מהילד במהלך כל חייו הזכות לקבל מזונות מאביו הביולוגי כי הוא אינו רשום כאב (לרוב האם לא תתבע מזונות מבעלה לשעבר שהוא האב הרשום אך אינו האב הביולוגי), הוא אינו יורש של אביו הביולוגי מכוח החוק, ואת כל הפעולות החוקיות הפשוטות שהורה עושה עבור ילדו — האב הביולוגי מנוע מלבצע, ועוד טרם נגענו בסוגיית הזהות של הילד. ומצד שני, אותו "רצון טוב" של המחוקק לסייע לילד שלא לקבל תווית של ממזר, ייתכן מאוד שהוא חוטא למטרה. ראשית, ייתכן שהשקפת עולמו של אותו ילד ומשפחתו דוחה לחלוטין את רעיון ה"ממזרות", שהוא מושג דתי (וכמובן אנשים בעלי השקפה דתית זכאים לקבל אותו על עצמם); וייתכן שאותו ילד יחליט בבגרותו שלא להתחתן או לפחות לא דרך הממסד הדתי. שנית, הכללים ההלכתיים שדרכם נקבעת ממזרות שונים ונפרדים לחלוטין מדיני הראיות האזרחיים. ועל כן, כמו שנקבע לא פעם בבית הדין הרבני (ייצגתי מקרה כזה לפני שלוש שנים), רישום אבהות במשרד הפנים שלכאורה "מפליל" את האדם בממזרות, לא בהכרח יגדיר את הילד כממזר, לנוכח חזקות הלכתיות שונות, שפועלות באופן שונה לגמרי מהדין האזרחי (למשל הכלל, "רוב בעילות אחר בעל"). במלים אחרות: המחוקק האזרחי קבע הסדר שמשתמש בנורמה אזרחית (רישום הבעל של האם כאב), כדי להתגבר על נורמה הלכתית שמשתמשת בשפה אחרת לגמרי (ממזרות). בחודש שעבר ניתן פסק דין בתביעה של הילדה שעליה סיפרתי בראשית הדברים. בית המשפט לענייני משפחה בקריות (תמ"ש 63348-11-2) קבע שעל משרד הפנים לרשום את הילדה כבתו של בן הזוג של האם שמגדל אותה מלידתה ושהיא גם תישא את שם משפחתו (גילוי נאות: מרכז צדק לנשים, שאני המנהלת המשפטית שלו, הצטרף לתביעה כידיד בית המשפט). הנימוק של בית המשפט מגלם הסדר מאוזן וראוי בין זכויותיה של הילדה לזהוּת, להכרה באב שמוכר על פי החוק וכן לחופש דת; ומנגד, מצהיר בית המשפט על המערכת הדתית והמערכת האזרחית כגופים נפרדים שאינם שלובים זה בזה. התוצאה היא "פיצול ססטוס": בית המשפט האזרחי ידאג לזכויות האזרחיות של הילדה ולרישום מסודר של "האב האזרחי", בעוד המערכת הדתית רשאית לעשות בהמשך את שיקוליה היא, שמבוססים, כאמור, על כללים ודיני ראיות נפרדים, ולה הסמכות לקבוע את ה"אב ההלכתי", והיא אינה מוגבלת ומחויבת לקביעתו של בית המשפט האזרחי. למעשה, ההחלטה הזו לא רק פתרה את הבעיה הפרטית של הילדה, אלא אף תרמה להתמוססות העירוב שבין דת ומדינה. בכך היא שיחררה במעט את הקשר שבין דת ומדינה עבור האזרחים שלא מעוניינים במשטר הלכתי; ובמקביל, אזרחים שומרי מצוות יוצאים נשכרים משיחרורה של ההלכה עצמה מלפיתתתו של הדין האזרחי, שפוגע בהתפתחותה.

עו"ד כספי שילוני היא מנהלת משפטית של מרכז צדק לנשים ומגישה (במשותף עם רבקה לוביץ) את הפודקאסט "מבקרות ברבנות